|
|
|
|
|
קוו וואדיס, הליכוד? |
|
|
|
|
|
בנבחרת החלומות של בנימין נתניהו לקראת הבחירות הבעל"ט, בין כמה שמות ראויים, מככבות שתי דמויות בולטות מן השמאל הקיצוני: דן מרידור ועוזי דיין. דן מרידור, "נסיך הנסיכים" של המשפחה הרוויזיוניסטית עליה השלום ערק ל"מחנה השלום" בראש רשימה נכבדה של אישים מן המחנה הלאומי, תופעה שאין לה מקבילה בצד השני (ע"ע שלום רוזנפלד, משה עמירב, אריה נאור, רוני מילוא, איתן הבר, אהוד אולמרט, ציפורה לבני – רשימה חלקית). עוזי דיין בתפקיד אלוף פיקוד המרכז מירר את חיי המתנחלים, וגם בכל ניסיונותיו הפתלתולים והכושלים לקנות לעצמו אחיזה בזירה הפוליטית לא נטש מעולם את משנתו היסודית הנטועה עמוק בשמאל. לא שמענו ואין סיכוי שנשמע ששני המועמדים האלה חזרו בתשובה, ועל כן יוצא שבנימין נתניהו מציג לציבור הישראלי כרטיס ביקור המדבר בעד עצמו. מדוע לא עורר פרסום שני השמות הללו כל תגובה? האם, משום שהציבור עד כדי כך שחוק ואדיש או שמא מפני שהיסחפותו של ביבי שמאלה כבר אינה מפתיעה איש?
כך או כך, שלב הכנת רשימת מועמדי הליכוד לכנסת הוא הזמן הנכון לנאמני ארץ ישראל לקבוע לעצמם את מיקומם בזירה הפוליטית. שוב עתיד להישמע הטיעון שחייבים "להתמרכז" כדי להשיג רוב. שוב תועלה השאלה המאתגרת איזו אלטרנטיבה אחרת נותרה למחנה הלאומי: להצביע פעם נוספת למפלגות-רסיס ולהשחית את קולותיו לשווא? ראי העבר לא יסייע הרבה לקול הכתום בלבטיו. מי, אם לא מנחם בגין בעצמו עשה את שלשה הצעדים המכריעים לקראת אובדן כל הישגי "ששת הימים": קבע את עקרון הנסיגה עד הסנטימטר האחרון, יצר את תקדים השמדת כל מפעל התיישבות יהודי בשטחי הנסיגה וגם הכיר "בזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים", צעד גורלי לעבר המדינה הפלסטינית. יצחק שמיר הלך למדריד, שם נפגשה לראשונה נציגות ישראלית רשמית עם משלחת פלסטינית שקיבלה בגלוי את הוראותיה מאש"ף בתוניס, מיפקדתו של ערפאת. עד היום מסתמכת סוריה על עקרון "אדמה תמורת שלום" מבית מדרשה של מדריד. ומי כיכב שם? בנימין נתניהו. כשהגיע תורו של נתניהו לראשות הממשלה הוא הציע לסורים, לפחות, את רובו של הגולן. הוא לחץ בשתי ידיו את ידו הטמאה של ערפאת ומסר לו את חברון ביחד עם אחוזים נכבדים של יהודה ושומרון, כביכול בגלל מחויבות בינלאומית להסכמי אוסלו על פי עקרון "רציפות השלטון". הטענה מופרכת. הפרות ההסכמים על ידי המרצח ערפאת סיפקו למי שחיפש עילות משפטיות למכביר להשתחרר מלפיתת אוסלו. אחרי נתניהו מלך כראש ממשלה מטעם הליכוד אריאל שרון, אבי ההתנתקות והגירוש הגדול. מן הצד השני, רשום על שמו של השמאל הפשע של אוסלו שהוא לבדו שקול כנגד כל חטאי הליכוד. מה מצפה לציבור הלאומי מן הליכוד? הוא יכול לרשום לפניו שנתניהו בהתבטאויותיו הנדירות מעלה על ראש דאגותיו רק את ירושלים, ולאחרונה גם את הגולן. על יהודה ושומרון ועל מאות היישובים שאולמרט ומרעיו גזרו עליהם כליה, רובצת במחנה נתניהו שתיקה רועמת מבשרת רעות. כמו כן שמו לב שבשנים האחרונות לא דרכה כף רגלו של נתניהו בשום יישוב המופיע במפות הנסיגה והחורבן שאולמרט מסר לערבים. רגע האמת של פייגלין ומה קורה בתוך הליכוד פנימה? זה שנים מסביר משה פייגלין והוא אף הצליח לשכנע רבים ש"רק הליכוד יכול", ועל דרכו ניתן להשפיע מבפנים. הוא פקד אלפי חברים ונשאר נאמן למפלגה אף בימים האפלים של הגירוש. מה כוחו ומה הם סיכוייו היום מול דן מרידור ועוזי דיין? האם בכלל התקבלו הוא וחבריו מן ההתנחלויות כבשר מבשרה של התנועה או שמא הצליחו מאמציהם של לימור לבנת, נתניהו ורבים אחרים לבודדם ולהרחיקם כאלו היו גוף זר? רשימת מועמדי הליכוד לכנסת הבאה תהיה המבחן הסופי למאמציו הבלתי נלאים של פייגלין בדבקות למטרה, בהתמדה ובעקשנות אין קץ, עד כדי לעורר התפעלות: האם הצליח לבלום את ההיסחפות הבלתי פוסקת של הליכוד לכיוון שמאל או שמא ימשילו עליו את האמרה הידועה המיוחסת לחתול: "בוא עכבר, בוא ותשפיע אצלי מבפנים!"...
בענווה רבה ארשה לעצמי להציע לבוחר הנבוך מבחן פשוט לבדיקת כשרותו של הליכוד, את מבחן האמת: נתניהו והמדינה הפלסטינית. בכנס יובל לירחון "נתיב" שמעתיו מנתח, כיד כישרונו הטובה עליו, מה הן ההתניות המינימאליות של ישראל שבהעדר אפילו אחת מהן מדינת ישראל לא תוכל להתקיים לצד מדינה פלסטינית: פירוק גמור של החימוש, שליטה ישראלית על כל הכניסות והיציאות, שמיים פתוחים לחיל האוויר, איסור כריתת בריתות והסכמים עם מעצמות חוץ, פיקוח ישראלי על מקורות המים. והואיל והצד השני לעולם לא יסכים לתנאים האלה, ואם יסכים לא יקיים, אסור על ישראל לאפשר את הקמתה של ישות כזאת. למוד אכזבות מן העבר, לא ציפיתי לשמוע מנתניהו טיעון ערכי נגד עצם מסירת נחלת אבותינו לריבונות זרה, וגם לא ציפיתי לשמוע התנגדות עקרונית להריסת יישובים יהודיים כתנאי הכרחי להקמת מדינה פלסטינית. הסתפקתי במועט, בנימוקים תועלתניים ופראגמטים. עברו כמה שנים, והיום לא ניתן עוד לשמוע מפי נתניהו את שלילת המדינה הפלסטינית, כמו את שלילת עצם הרעיון הנפשע שמותר להרוס יישובים ולגרש יהודים. אם כך, אם הליכוד בראשות נתניהו יצדד או אפילו יהיה מוכן לסבול פסיבית ריבונות פלסטינית ביהודה ושומרון, די בכך כדי לשים קץ ללבטים במחנה נאמני ארץ ישראל. מפני שעיקרון המדינה הפלסטינית הוא הוא מבחן הלקמוס, זו פרשת הדרכים בה מתפלגים ומגדירים את עצמם ימין ושמאל (ויש כותבים: "סמול"). על כן, הצבעה לליכוד "פלסטיני" תהיה השחתת הקולות הגדולה מכולן כי רק הליכוד יכול לבצע מדיניות פרו-פלסטינית ללא כל אופוזיציה, ולגרום לנאמני ארץ ישראל למצוא את עצמם ממולכדים ללא מוצא. אנשי ההתיישבות והכתומים, חברים בליכוד ובמרכז הליכוד, עכשיו הגיע זמנם לערוך את הבירור הגדול: לבדוק מה כתוב בתקנון הליכוד, והעיקר להעמיד את נתניהו בפני מבחן-פלסטין ולפני השאלה הטעונה האם יקיים ויבצע מחטפים של הרגע האחרון ממטבחם של ליבני, אולמרט וקודנדוליסה, "הסכמי מדף" או "הצהרות עקרונות" שכל תכליתם תהיה קשירת ידיו של השלטון הבא? נכון, גם אם נתניהו יתחייב, עדיין אין ביטחון שהוא גם "התחייב לקיים". אולם, אם אפילו להתחייב מילולית לא ירצה, אין לך וודאות גדולה מזו שאין חלקנו עימו.
|
|
להציע לבוחר הנבוך מבחן לבדיקת כשרותו של הליכוד.
