|
|
|
|
|
הביתה, ציפי |
|
|
|
|
|
כל הסימנים מעידים על כך שתקופת שהותו הארוכה מדי של אהוד אולמרט בלשכת ראש הממשלה מתקרבת לסיומה. הטוב שבסימנים הוא שעוד ועוד מבין אלה הנמנים עם עדר ה"מאתרגים", שהעדיפו תהליך "שלום" מושחת על-פני טוהר מידות, נוטשים את ספינת אולמרט הטובעת ודורשים ממנו ללכת הביתה ולפנות את כיסאו למען יקירתם התורנית. השאלה איננה עוד אם ילך, אלא מתי ילך, ועם מי, ולאיזה כלא, ולכמה זמן. כאשר עסקת הטיעון מרחפת באוויר, וכאשר ניסיון העבר הקרוב מצביע על נטייתו של היועץ המשפטי לממשלה ללכת לקראת מנהיגים שסרחו ובלבד שיתפטרו, ברור שהטבעת הולכת ומתהדקת. שתי דרכים עומדות כרגע בפני אולמרט: הדרך האחת: אולמרט יכול ללכת לבדו, ולהשאיר אותנו עם שריו, אלה שלא התפטרו אלא העדיפו לדבר גבוהה גבוהה על טוהר המידות, אבל המשיכו לדבוק בכורסאותיהם, ובכך להיות שותפים לממשלת הקלון. בראש ובראשונה מדובר ב: א) "מר ביטחון", שמחדליו הביאו את הבריחה מלבנון במאי 2000 ואת מלחמת אוסלו באוקטובר 2000, ובכך שחקו את כוח ההרתעה של ישראל וזרעו את זרע הפורענות למלחמה השנייה בלבנון ולמלחמה בלבנון השנייה (עזה); ב) "מרת ניקיון", שמחדליה הביאו להחלטת האו"ם 1701 (עד היום היא אפילו איננה מבינה את נזקי ההחלטה שכה התבשמה ממנה) והזוממת למסור את לב הארץ ואת לב ירושלים לרשות הטרור הפלשתינית. בדיחה מצמררת על טייסים הרפתקנים מספרת על מטוס מלא נוסעים הממתינים להמראה. למטוס עולים שני אנשים, לבושים בחליפות טייסים ומרכיבים משקפיים כהים. האחד מובל על-ידי כלב נחייה, והאחר מגשש את דרכו במעבר, בעזרת מקל עיוורים. צחקוקים עצבניים נשמעים פה ושם בקרב הנוסעים, ואלה הופכים עד מהרה לפחד, כאשר אותם שני אנשים נכנסים לתא הטייס וסוגרים את הדלת מאחוריהם. המנועים מתחילים לפעול. הנוסעים מחפשים סימנים למתיחה כלשהי, אך לשווא. המטוס מתחיל להאיץ על המסלול, והנוסעים מתחילים להפנים את ההתרסקות הצפויה. מבעד לחלונות נראה הים שבקצה מסלול ההמראה, ונראה שהמטוס דוהר אליו, ולמצולות. כאשר מתחיל להיות ברור שהמטוס לא ימריא, ושהם עומדים לצלול לתוך המים, נשמעות זעקות אימים בתא הנוסעים. בדיוק באותו הרגע מתנתק המטוס מן המסלול וממריא אל על. בתא הטייס, טייס המשנה פונה לטייס הראשי ואומר: "אני אומר לך חבר, יום אחד הם יצרחו מאוחר מדי, ואנחנו כולנו נלך לעזאזל...". הנמשל לאותם טייסים הוא כמובן אולמרט וחבר מרעיו, השרים הנרצעים שאינם מפילים את כיסאו. בהרפתקנות ובחוסר אחריות הם ניהלו את המלחמה השנייה בלבנון ואת סיומה בהחלטה 1701 המבישה, הותירו בעינה את יכולתו של האויב להמשיך להתחמש באמצעות מדינה ערבית - סוריה רודפת ה"שלום" - והנציחו את שביים של החיילים החטופים בידי האויב. כך הם נוהגים במלחמה בלבנון השנייה (עזה): הרגיעה הצפויה, בתנאים המוכתבים על-ידי החמאס באמצעות מצרים תותיר בעינה את יכולתו של האויב להתחמש ("הברחות" בשפה מכובסת) באמצעות מדינה ערבית - מצרים "שותפתנו האסטרטגית" - ותנציח את שביו של החייל החטוף בידי האויב. הדרך האחרת: אולמרט יכול עדיין לעשות מעשה חיובי בטרם ישחרר אותנו משלטונו: לפטר את ממלאת מקומו ושרת החוץ ציפי לבני ולגרום לבחירות לאלתר, אשר יסלקו מן הזירה הפוליטית את חבורת האופורטוניסטים של קדימה: אולמרט, לבני, רמון-קלון, הירשזון וחבר מרעיהם. אם כך יעשה, ואם יפטור אותנו מעונשם של אלה, ניתן יהיה לשקול מעשה חסד זה בשלב הטיעונים לעונש בסיום משפטו. ייתכן שגם שלב החנינה תוכנן מראש: לא לחינם תמך אולמרט בבחירת איש אוסלו לנשיא. יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005.
|
|
